הי בנות גילמור ,,

אז אני נשארת כפי שידוע לכן כבר השנה בארץ , הגעתי לניגריה בעיקר לשם החוויה ומנוחה וכך היה , רציתי להקדיש פרק זה לשכנות המדהימות שהיו איתי בקאומפנד (לימור, אמירה ובהירית) , לאחל לכן ישר כוח והמון סבלנות בפרק הזמן שעדיין תישארו בניגריה.

ולומר תודה מיוחדת ללימור שהינה חברתי לרכב המשותף אשר נחתנו בפלנטה המשונה הזאת בהפרש של מס' ימים בודד וביחד תרנו ולמדנו את העיר אבוג'ה , את כול השווקים הססגוניים במובן המילה את אומנות המיקוח על המחיר וגילויים מרעישים אחר כול מוצר בסיסי חדש שמצאנו במס מצומצם של הסופרים שקיימים כאן.
ממנה למדתי שסבורבסקי זה בעצם סוג של חרוז ולא איזה משורר ושיש דבר כזה שנקרא חרוזים יפניים , החזירה לי את האמון ב עם העוגות הנפלאות..

ומכאן עלי להמשיך להסתובב בארץ מבלי שקוראים לי מדאם , כי סה"כ בניגריה כולנו מדאם ללא שם..
אעלץ לסגור את זרם המים לעיתים תכופים יותר כי למרות שאפריקה כאן כמות בכמות הגשמים עדיין יש לקנא
אפסיק לדבר ליד המוכר בחופשיות בעברית ולומר "עזוב תיכף הוא יוריד חצי מחיר"
אתחיל לסחוב שקיות מסופר כי אין אורזים בארץ שיסחבו לך את השקית תמורת 5 אגורות עד לרכב.
אפסיק להסתכל בתוך חלונות המכונית בניסיון לספור את כמות האנשים שנכנסים אליו (שיא עומד כרגע על 8 איש ברכב קטן).
אפסיק לחטא את הידיים כול 5 דקות .